טור אורחהחודש ציין ארגון הבריאות הבינלאומי את יום המלריה על מנת להעלות את המודעות למלחמה במחלה איומה זו. המלריה הינה מחלה מסכנת חיים, הנגרמת על ידי טפילים שמועברים לבני האדם בעת עקיצה של נקבת יתוש האנופלס. על פי ארגון הבריאות העולמי, ב- 2017 נאמד מספר החולים במחלה בכ-219 מיליון ב-87 מדינות, ומספר מקרי המוות נאמד עלכ-435,000. מתוך מקרים אלה, כ-92% התרחשו באפריקה, אך גם דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון, מערב האוקיינוס השקט, ויבשת אמריקה, מצויים בסיכון.
עו”ד יאיר יהלום
בשוק קיימות תרופות שונות בהן נעשה שימוש לצורך טיפול במלריה. הבעיה היא שאותם טפילים הגורמים למלריה מפתחים עמידות פעם אחר פעם, ולכן מתעורר צורך בפיתוחן של תרופות חדשות באופן תדיר. למרות זאת, בפועל לא מפותחות תרופות חדשות באופן מספק. נהוג לחשוב כי העדר פיתוח תרופות למלריה נובע מהעלויות הכספיות האדירות הכרוכות בכך, אלא שגם במקרה של מגפת האיידס למשל, הפיתוח עלה כסף, ובכל זאת פותחו תרופות מוצלחות ביותר. כמו כן, קיימות מחלות נדירות אחרות, המכונות בשפה המקצועית מחלות יתום, שלמרות נדירותן באוכלוסייה, מושקעים כספים רבים במחקר ופיתוח על מנת לפתח תרופות ייעודיות, המכונות בהתאמה, תרופות יתום, שמחירן גבוה ביותר.
אם כך, נראה שהבעיה אינה בעלויות הפיתוח כשלעצמן, אלא במחיריהן של אותן תרופות. במילים פשוטות – תרופות עולות כסף, ומי ישלם? מלריה, נכון להיום, תוקפת בעיקר את מדינות העולם השלישי ובפרט באפריקה. לעומת זאת, מחלת האיידס התפשטה במהירות לעולם המערבי, והחולים באותן מחלות יתום נדירות שנגדן פותחו אותן תרופות יקרות, מרוכזים גם הם בעיקר בעולם המערבי. מי שמוכן לשלם הרבה כסף בעבור אותן תרופות הוא האדם הלבן בעולם המערבי, ויש לו כסף לשלם. מכאן, המשוואה פשוטה – אין כסף לשלם – אין תרופה.
אם כך, המסקנה המתבקשת היא שהעדר פיתוח של תרופות חיוניות הוא נחלתו הבלעדית של העולם השלישי. אז זהו, שלא. הבעיה הזו כלל וכלל אינה נחלתו הבלעדית של העולם השלישי, וגם המערב בהחלט סובל ממנה. דוגמא לכך הוא העדר פיתוחן של תרופות אנטיביוטיות (אנטיביוטיקה) חדשות. מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, עת נכנס הפניצילין לשימוש, פותחו מספר לא מבוטל של תרופות אנטיביוטיות, אך ככל שהטיפול האנטיביוטי הפך להיות נפוץ יותר, כך החלו חיידקים לגלות עמידות לאותן תרופות אנטיביוטיות בצורה תכופה יותר. לכן, הצורך בפיתוחן של תרופות אנטיביוטיות חדשות הולך וגובר.
כאמור, פיתוחן של תרופות חדשות, ובכלל זאת תרופות אנטיביוטיות, כרוך בהשקעת משאבים רבים מצד חברות התרופות. על מנת לתמרץ את פיתוחן, ניתן להעניק לחברה המפתחת פטנט על התרופה החדשה (שמשמעותו מתן מונופול לתקופה של 20 שנים מיום הגשתה של בקשת הפטנט בגין התרופה), להאריך את תוקפו של הפטנט בתרחישים מסוימים, ואף להעניק לחברת התרופות בלעדיות בשיווקה של התרופה החדשה. אלא שלמרות התמריצים הקיימים בדמות מתן פטנט, הארכת תוקף פטנט ובלעדיות בשיווק – התרופות האנטיביוטיות הנחוצות לא מפותחות בקצב הנדרש.
מסתבר, שבשל המהירות שבה מפתחים החיידקים עמידות לתרופות האנטיביוטיות החדשות, מקיימים גורמי הרפואה השונים משטר נוקשה באשר לשימוש בהן. כלומר, ידי הרופאים קמוצות בכל הקשור לטיפול באמצעות תרופות אנטיביוטיות חדשות. שימוש מצומצם ומבוקר היטב בתרופה משמעותה אחת – הכנסה פחותה לחברת התרופות שפיתחה אותה.
אם כן, המשותף להעדר פיתוח של תרופות נגד מלריה ולהעדר פיתוח של תרופות אנטיביוטיות הוא העדר תמריץ מתאים. בנקודה זאת בדיוק צריכות להיכנס הממשלות לתמונה ולהתערב, ליצור תמריצים חדשים, ייתכן שאף נקודתיים ומשתנים בהתאם לנסיבות, שיעודדו את חברות התרופות לפתח את התרופות הנחוצות. למשל, מתן מענקי פיתוח, רכש של כמות מובטחת מראש של התרופה על ידי הממשלות, הקלות מס במכירתן של תרופות אחרות שהינן רווחיות בתמורה לפיתוח של התרופות הדרושות, ועוד. בהעדר התערבות שכזו, מלריה תמשיך לקטול בני אדם חולים בעולם השלישי, והעמידות לאנטיביוטיקה תקטול בני אדם חולים בעולם המערבי.
הכותב הינו שותף במשרד “גילת ברקת” מקבוצת “ריינהולד כהן” העוסקת בקניין רוחני