אביעד ברטובהיעדר תחבורה, חסמי שפה, מגבלת ניידות וזמינות מוגבלת של שירותים רפואיים. התוצאה: פגיעה בבריאות הנשים הבדואיות בנגב. מחקר חדש שנערך בביה”ס לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מציף את הבעיה ואף מציע פתרונות.
מחקר חדש של הדוקטורנטית חנין שיבלי מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב פורסם בכתב העת equityhealthj ומתריע מפני השלכות משמעותיות על בריאות הנשים הבדואיות כתוצאה מחוסר נגישות בשל מאפיינים חברתיים-תרבותיים ומגדריים.
כאישה בדואית ובעזרת מחקר איכותני, הצליחה חנין לגעת בנקודות רגישות, שחוקר זר בתרבות או במגדר היה מתקשה לזהות. מהמחקר עולה כי בשל מחסום שפתי קיימת הטיה של היעוץ הרפואי ואף פגיעה בפרטיות הנשים בשל הצורך להשתמש במתורגמנים שלעיתים אינם בקיאים במושגים רפואיים. ממצאים נוספים העלו קושי של נשים מבוגרות בקריאה וכתיבה, המלצות רפואיות שאינן מותאמות לתנאי המחייה שלהן בכפרים הבלתי מוכרים, או שעות פעילות שאינן הולמות לאורח החיים במקום. כל אלו עלו כחסמים במסגרת המחקר שבדק את נגישות שרותי הבריאות עבור נשים בדואיות בנגב.
“אישה דוברת ערבית תתקשה לתאר בעיה רפואית בפני רופא עולה חדש מרוסיה, שגם שפת האם שלו אינה עברית”, מספרת מרואיינת במחקר. “בקשת עזרה במצבים כאלה יכולה להיראות טבעית, אך מבחינה תרבותית, עבור נשים בדואיות בקשת סיוע באופן אקטיבי נחשבת בלתי הולמת. המצוקה של האישה הבדואית כפולה”.
21 ראיונות עומק נערכו בעגה הבדואית עם נשים וגברים בדואים שהשתמשו בשירותי הבריאות לפחות פעם אחת בחמש השנים האחרונות. הראיונות כללו שאלות דמוגרפיות, שאלות פתוחות על תפיסת המשתתפים בנוגע לחוויותיהם בממשק עם שירותי הבריאות, אודות הגורמים שעזרו או הפריעו להם לגשת לשירותים אלו ואף שאלות המבקשות הצעות לדרכים להנגשה טובה יותר של שירותי הבריאות על פי הצרכים שזוהו.
המחקר של שיבלי, שנתמך על ידי המכון הלאומי לחקר שרותי הבריאות ומדיניות הבריאות, זיהה שלושה חסמים עיקריים בקרב הנשים הבדואיות: תרבותי, שפתי ומגדרי. “נשים בדואיות הן הקבוצה המוחלשת ביותר. הן מיעוט שולי בחברה הישראלית הן כנשים, הן כקבוצת מיעוט ערבית בדואית והן כתושבות הפריפריה”, מסבירה החוקרת. “בתוך קבוצת הנשים הבדואיות קיימת קבוצת מִשְׁנֶה, הקשישות, המבטאות יותר מכל את חוסר האונים נוכח החסמים הללו. אישה קשישה חסרת נגישות פיזית, שאינה יודעת קרוא וכתוב, שלא מכירה את צורת ההתנהלות מול שרותי הרפואה, תתקשה להגיע לרופא ולקבל טיפול”.
עוד עולה מהמחקר, שלמרות מעמדן הסוציו-אקונומי הנמוך, נשים בדואיות נוטות להשתמש בשירותי רפואה פרטיים ברשות הפלסטינית. שם הן מוצאות עובדי בריאות המבינים את תרבותן ואורחות חייהן. “הלכתי לבקר אצל רופא ברשות הפלסטינית. הוא גרם לי להרגיש טוב יותר”, ציינה אחת הנחקרות. הרופאים ברשות הפלשתינית מוכרים בקהילה הבדואית ויחסם האישי והמקצועי נתפס מספק. אולם היות ומרפאות אלו אינן רשומות או מוכרות על ידי מערכת הבריאות הישראלית, הרצף הטיפולי במטופלות הבדואיות נפגע בשתי המערכות. בהקשר זה עולה נתון נוסף המצביע על כך שברשות הפלסטינית בעלה של האישה יכול לדון עם הרופא בבריאותה מבלי שתהיה שותפה לדיון, דבר שאינו אפשרי בישראל בשנת 2021.
לצד המצוקות, הציעו הנחקרים גם פתרונות. כך למשל, הקמת מרכזי בריאות קהילתיים בכפרים בדואים שיקלו על בעיית הנגישות, אפשרות למתרגמת מקצועית או אישה בדואית במשרד המרפאה שתהיה לעזר, זמינות של מערכת ניהול התורים גם בערבית וכמובן, גיוס רופאים מקרב החברה הבדואית המכירים את התרבות, הצרכים והרגישויות הייחודיים לאוכלוסייה הזו לשרת את קהילתם.
“יש להתחשב בצרכיהן הספציפיים של מטופלות מקרב החברה הבדואית”, אמרה חנין שיבלי. “השקעה בפיתוח מודלים יעילים למתן שירותי בריאות מותאמים נחוץ לבריאותן”.
פרופ’ לימור אהרנסון- דניאל וד”ר פאולה פדר-בוביס שהנחו את המחקר, הסבירו שהמטרה העיקרית של מחקר זה היא לזהות חסמים העומדים בפני נשים מהחברה הבדואית בגישתן לשרותי בריאות ולסייע לקובעי המדיניות בתחום הבריאות לבצע שינויים המבוססים על צורכי נשים בדואיות ומותאמים להם.
“התחשבות בצרכים ובמאפיינים הייחודיים של הנשים הערביות הבדואיות, יחד עם אימוץ גישה מכילה ומקרבת, אמורה לסייע בשיפור הנגישות לשירותי בריאות בקרב תת קבוצות פגיעות מעין אלו ואף תתי קבוצות נוספים בקרב מיעוטים ברחבי העולם”, אמרה ד”ר פאולה פדר- ביבס.
“עבודה עם הקהילה, תשומת לב למאפייני המשתמשים, הספקים והשירותים והתאמתם לנורמות המגדריות והתרבותיות, לציפיות החברתיות ולצרכים, יביאו לשיפור הזמינות בקרב נשים בדואיות ותתי קבוצות פגיעות בקרב מיעוטים”, אמרה פרופ’ לימור אהרנסון- דניאל. “גישה כזו חשובה לכל הגופים הממשלתיים והאזרחיים כאשר באים לתת מענה לאוכלוסיית מיעוט”, סיכמה.
אין זה המחקר הראשון שנעשה לגבי חסמים לשירותי בריאות בקרב הבדואים, אולם חידושו טמון באופן הפנייה בגובה העיניים לאוכלוסיות מוחלשות, בשפתן ובמקומן. יחד עימן ניתח לעומק את החסמים והדרכים להסרתם. הפתרונות שהוצעו דורשים ממערכת הבריאות בעיקר רגישות ושימת לב, הם ניתנים לפתרון בעזרת התארגנות מודעת ואינם דורשים השקעה גדולה או זמן רב ליישום.