גל טוויטואבא שניאור היה סבא חביב, אבל גם כשהיו לו כבר נכדים שמו בקיבוץ היה אבא שניאור. היה לו קול רועם אבל הוא היה איש עדין. את שמה של אשתו אני לא זוכר ואולי כלל לא ידעתי, כמו שאר הילדים, כי היא הייתה אישה קטנה וחרישית ,ולהוציא פעמים נדירות לא יצאה כלל מביתם.
זה היה בזמנים הרחוקים, הישנים, שבהם לא היו בקיבוצים בתים סיעודיים וכאשר מי מחבריהם נדרש להתגורר בתוך בית אבות סיעודי, היה הכרח למצוא עבורו פתרון בבתי אבות או דיורים מוגנים מחוץ לקיבוץ.
אבא שניאור היה לא רק סבא חביב אלא איש נמרץ ואדיב. אותנו, הילדים, כיבד בסוכריות בצבעים שונים וכדי שלא נריב קצב לכל ילד אותה מנה כמו לזולתו. כולם היו שווים.
בית אבות סיעודי בקיבוץ
זאת יש לדעת: איכות חייהם של חברים וחברות בקיבוצים היא מן הגבוהות. אולי האיכות נובעת מהאוויר הצח, מהדשאים הירוקים, מהמרחבים, מהקצב המתון, האטי, של אנשים שבחרו לא להשתתף במרוץ החיים, עיניהם אינם גדולות (אבל לא צרות בהצלחותיו של הזולת), רבים מהם מסתפקים במועט. לא מעט מחברי קיבוצים הגיעו, ועודם, לגיל מופלג בבריאות טובה, אבל הגיל השלישי, זאת יודעים הכל, הוא גיל מועד לפורענויות שונות. הגיל, אכן, עושה את שלו, ומעשיו, לא אחת, רעים ומכוערים. יש בהם מן הנקמה.
לא חשבנו שבריאותו של אבא שניאור תתרופף, אבל יום אחד ראינו אותו והוא אינו כתמול שלשום. הוא נראה כפוף, מעט עצוב, ובניגוד להרגלו, כשראה אותנו הוא לא הכניס ידיים לכיסים ולא הוציא מהם סוכריות. משהו קרה לו, אבל לא ידענו מה. לימים התברר לנו כי המקום הטבעי עבורו היה בית אבות סיעודי בקיבוץ אבל מאחר שלא היה בית ייעודי לאנשים הנזקקים לו, גם את אבא שניאור העבירו למקום אחר.
כילדים, חשבנו שהוא תמיד ימתין לנו עם חיוך וסוכריות ויעניק ליטוף או צביטה, אות לחיבה, ונרגיש כמו נכדים שלו. לא ידענו מה יש לו אבל הרגשנו שמשהו קרה לו. אמרו לנו שהוא לא מרגיש טוב ובגלל זה העבירו אותו למקום שבו ירגיש טוב.
אילו חי כיום, היה אבא שניאור נהנה מתנאים טובים מאוד בתוך בית אבות סיעודי בקיבוץ, שבו קיימים דאגה וטיפול מסורים מאין כמוהו בדייריו הקשישים והתשושים, הזקוקים להשגחה מתמדת.
בית אבות סיעודי – בית ייחודי וייעודי
לימים נבנה בית אבות סיעודי בקיבוץ שבו נולדתי. זה בית שקולט גם בני קיבוץ שעזבו לפני שנים רבות, בגרו וזקנו, וחלקם נזקקים לטיפול צמוד ולהשגחה מתמדת, שכמוהם ניתנים רק בבתי אבות סיעודיים. וזה יפה ומרגש. קבלתם כדיירים לבית האבות ממחישה את המשמעות של מילותיו של המשורר נתן יונתן בשירו “צלילי קסטה רחוקים”. וכך כתב שם: “הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך”. אכן, זו המשמעות האולטימטיבית של המושג בית.
בית האבות הסיעודי בקיבוץ הוא מקום שבו בא לידי ביטוי – מזוקק ומובהק- אחד הערכים האנושיים הבסיסיים, המהווה אבן ראשה בבניינה של כל קהילה אנושית – ערבות הדדית. ניתן שם טיפול מיטבי. יש בו כל מה שנדרש, כדי לאפשר לשוהים בו לחיות בכבוד גם לעת זקנתם, כשהם כבר תשושים, סיעודיים, נזקקים להשגחה צמודה 24/7.
לפעמים, עד היום, אני נזכר באבא שניאור וחושב כמה חבל וכמה עצוב שהוא לא זכה לסיים את חייו בתוך בית סיעודי קיבוצי, קרוב לבית הפיזי שבו חי במשך עשרות שנים. ואני רוצה להאמין ולקוות, שהיכן ששהה גמלו לו על טוב לבו, על היותו מלא חום וחמלה, מחלק בנדיבות סוכריות ומאפשר לילדים לטעום ולחוות רגע מתוק בחיים.
המאמר באדיבות יד לקשיש, דנחי דוד, ייעוץ לגיל הזהב, התקשרו עכשיו 052-25-44-307.