אביעד ברטובמאת: שירה בוקאי, סטודנטית בשנה א’ לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן.
כשאמרתי לחברה שאני הולכת ללמוד עבודה סוציאלית היא אמרה לי: “ומה את הולכת לעשות עם זה חוץ מלהיות ענייה?” כואב, אך נכון. כמעט כל יום אני שואלת את עצמי: “למה את לא אוהבת מחשבים? או כלכלה? או כל דבר שיביא לך כסף? יכולת לחיות חיים הרבה יותר נוחים”.
התשובה הפשוטה היא שזה פשוט לא מעניין אותי. המחיר שאשלם על הבחירה הזו שלי, בהכרח יפגע ברמת התגמול שאקבל וחבל לי שהמצב הוא כזה.
בישראל ישנם מקצועות רבים שמבוססים על תרומה חברתית משמעותית. מדובר במקצועות שעוסקים בהם האנשים שבחרו במקצוע מתוך רצון עמוק לסייע לאחרים ולתרום לחברה ולא מתוך שיקולים כלכליים: רפואה, סיעוד, הוראה ועבודה סוציאלית הן דוגמאות מצוינות למקצועות כאלה.
שורש הבעיה אינו נעוץ רק בבחירה של האנשים להתמקד במקצועות הללו, אלא במדינה שאינה מתגמלת אותם כראוי באמצעות שכר הולם או תמריצים. עובדה זו משקפת לכאורה את הערך הנמוך שנותנת המדינה למקצועות אלו ולתרומה החברתית שהם מעניקים חזרה לאזרחיה.
מדובר במקצועות שנמצאים בליבת החברה הישראלית ומהווים עמודי התווך המרכזיים עליהם נשענת החברה. אומנם מקצועות אלו אינם “מניעים את גלגלי הכלכלה במדינה” כפי שאנו מורגלים לומר על קטר ההייטק, חברות התעשייה, מפלצות הנדל”ן, הבנקים ושאר התאגידים הפיננסיים, אולם בלעדיהם לא ניתן יהיה לקיים במדינה חיים בריאים פיזית ומנטלית. הרווחה הבריאותית והנפשית שמקצועות אלו מעניקים לאזרחים בפרט ולחברה בכללותה, תורמים ללכידותה וחוסנה של החברה ולסולידריות שבין חבריה.
פערי השכר הגדולים בין התחומים יוצרים מצב שבו אנשים מוכשרים ומסורים עלולים לבחור – ורובם כנראה כבר בוחרים בפועל – במקצועות אחרים, שיתגמלו אותם כלכלית יותר ויעניקו להם מעמד חברתי גבוה יותר – במקום להישאר במקצועות שנוגעים בלב החברה.
מצב זה משפיע ישירות על איכות השירותים החברתיים שמוענקים לאזרחי המדינה, מעמיק את הפערים החברתיים ופוגע בלכידות החברתית. נושא זה קריטי במיוחד בימים אלו בהם החברה הישראלית עומדת בפני אתגרים קשים. אנו מצויים בעיצומה של מלחמה ממושכת המלווה בפגיעות פיזיות ונפשיות קשות, והדבר רק מדגיש את הצורך המיידי בעובדים האיכותיים ביותר במקצועות הללו.
מקומם אותי שדווקא בתקופה שהמדינה זקוקה בצורה כה נואשת לאנשי חינוך, רפואה ורווחה, המצב לא משתנה. שלא תטעו, ברחוב הישראלי יש הבנה והערכה גדולה לעוסקים במקצועות האלה. רבים מאוד מחבריי וקרוביי עודדו אותי על הבחירה ללכת וללמוד עבודה סוציאלית וציינו שמדובר ב”עבודת קודש”, אבל משום מה ההערכה הזאת לא מתבטאת בתגמולים כלכליים.
צר לי לומר, אך התחושה שהדבר מעורר בי הינה שהמדינה “מנצלת” את רוח הנתינה והאידאולוגיה של אותם עובדים ו”בונה” על כך שימשיכו לדבוק במקצועות אלו גם ללא תגמול הוגן.
לסיכום אומר כי לדעתי מציאות זו צריכה להשתנות. על המדינה להכיר בחשיבות הרבה של מקצועות אלו ולתגמל את העוסקים בהם בהתאם. השכר צריך להיות גבוה יותר, התנאים צריכים להשתפר, ויש להבטיח שתמריצים כלכליים יינתנו לאנשים שעובדים במסגרות שמביאות תועלת חברתית ישירה. הדרך היחידה להבטיח איכות בחינוך, בריאות ורווחה היא לתת לאנשים שמבצעים את העבודה הזאת את התמורה הראויה להם – ולא להניח להם לשלם מחיר אישי עבור שליחותם החברתית. כולי תקווה שהמצב ישתנה.